חוק הירושה, תשכ"ה – 1965 קובע, כי בשעה שאדם נפטר, רצונו האחרון בכל הנוגע לחלוקת רכושו מתבטא בהתאם לאופן הניסוח של צוואתו האחרונה, ככל שזאת עומדת בתנאים שבחוק. רק במידה והמנוח לא הותיר אחריו צוואה תקפה מבחינה משפטית, הרי שרצונו האחרון של המנוח ייקבע בהתאם להוראות הדין, ולעקרונות דיני הירושה במעוגנים בחוק.
עם זאת, קיימים מקרים חריגים בהם, אף שהמנוח הותיר מאחוריו צוואה תקפה מבחינה משפטית, אשר אין חולק על מהימנותה, הרי שבית המשפט בחר להתערב ולבטל את תוקפה המשפטי של הצוואה, באופן חלקי או מלא, וזאת עקב אופן ניסוחה של הצוואה. מקרה כזה הגיע לפתחו של בית המשפט, בהליך שעליו נפרט במאמר.
ת"ע 5130-08 ג' ואח' נ' האפוטרופוס הכללי תל אביב
התביעה דנן סובבת סביב מחלה קשה אשר הובילה לפטירתה של אישה צעירה, בת 35, נשואה ואם לילדים שטרם הגיעו לגיל בגרות, אשר טרם פטירתה ניסחה צוואה תקפה משפטית. אחד מסעיפי הצוואה התייחס במפורש לילדיהם המשותפים של בני הזוג, והבהיר כי רצונה האחרון של האישה הוא כי לאחר פטירתה, ילדיה יילקחו מחזקתו של בעלה, ויועברו להשגחתה הבלעדית של אימה, כלומר חמותו של הבעל.
יצוין בהקשר זה, כי במועד הפטירה, האב היה מעורב בפועל בגידול הילדים, והוא הביע את רצונו להמשיך ולגדל את ילדיו, מבחינה הצהרתית כמו גם בפועל. משכך, הוא בחר שלא לקבל את הדין, ולהגיש בקשה לביטול סעיף זה בצוואה, על מנת להמשיך ולקיים משמורת על ילדיו הביולוגיים.
מה קבע בית המשפט?
במסגרת פסק הדין, אשר ניתן במהלך שנת 2011, סקר בית המשפט את הוראות הדין הרלוונטי, ובפרט את הוראות סעיף 34 לחוק הירושה, המגדיר כי:
"הוראת צוואה שביצועה בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי – בטלה"
במקרה דנן, ביקש בית המשפט לבחון האם הגשמת רצונה האחרון של המנוחה, כעיקרון בסיס במשפט הישראלי, אכן מצדיק את ניתוק הילדים מאביהם הביולוגי, וזאת חרף העובדה שזה היה מעורב בגידולם, ואף התכוון להמשיך ולעשות זאת.
בית המשפט עמד גם על כך שבמקרים דומים בעבר, בית המשפט מצא לנכון להורות בדבר ביטולם של סעיפים שונים בצוואות, ככל שסעיפים אלו לא עמדו בכללי ההיגיון, או שעוררו חשש ממשי לפגיעה בשלום הציבור.
בהקשר זה, בית המשפט התייחס גם לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב – 1962, אשר מכיר בזכותם הטבעית והמוקנית של הורים ביולוגים לגדל את צאצאיהם, וזאת למעט במקרים חריגים ביותר. עוד הפנה בית המשפט לפס"ד ע"א 436/76 פלונית נ' מ"י ואח' פ"ד לא(2) 239,243, אשר מכיר אף הוא בזכות המוקנית להורים לגדל את ילדיהם, ולמעט מקרים חריגים כאמור.
עוד התייחס בית המשפט למצבם הנפשי של ילדיהם הקטינים של בני הזוג, ולנזק אשר עלול להיגרם להם בעקבות ניתוקם מהאב, אשר כאמור היה נוכח בחייהם, ובעל משקל ממשי בהליך גידולם.
בית המשפט מצא, כי קיום הוראות הסעיף הבעייתי בצוואה, וניתוק ילדיהם הקטינים של בני הזוג לשעבר מאביהם, אכן עלול להוביל לפגיעה במצבם הנפשי, וזאת בסבירות גבוהה.
לאור האמור לעיל, ובכפוף להוראות סעיף 34 לחוק הירושה, בית המשפט הורה כי הסעיף הבעייתי בצוואה יתבטל, ולא יהא תקף מבחינה חוקית. בכך הבהיר בית המשפט כי גם לשאיפה לקיים את רצונו האחרון של הנפטר קיימים סייגים, ועיקרון זה, המבוסס כאמור בחוק הירושה, עשוי אף הוא להתבטל בפני עקרונות מנוגדים במשפט הישראלי, ובכפוף לבחינת כל מקרה לגופו.