מקרי גירושין וירושה נמצאים תחת הקטגוריה המשפטית הרחבה של דיני משפחה. ברוב המקרים אין ביניהם קשר ישיר, מעבר לעובדה זו. אבל מתברר שיש תרחישים שמוכיחים אחרת. מקרה בו בן זוגה של אישה לקה באירוע מוחי ונפטר, כאשר הם היו בעיצומם של תהליכי גירושין, מעלה שאלה מעניינת מאוד: אילו זכויות יש לאישה האלמנה? ובאילו תנאים היא יכולה לקבל אותן?
דת ומשפט
כדי להבין את המורכבות של הנושא המדובר, נדרש קודם כל מיפוי של התחום המדובר בישראל. על פיו, רואים שהמקרה מהווה למעשה התנגשות בין הדת למדינה, או ליתר דיוק: בין חוק שהוא דתי במהותו (גירושין ברבנות) לחוק שהבסיס שלו הוא אזרחי (ירושה). המקרה עסק במערכת יחסית בין גבר לאישה, שהחליטו להינשא כ"פרק ב'". מכיוון שלגבר היו נכסים רבים, החליטו השניים לקיים ביניהם הפרדה רכושית מלאה: כך שהממון שכל אחד מהצדדים הביא לקשר, נשאר שלו גם לאחר הנישואין.
כעבור פרק זמן של כשנתיים, הם החליטו להיפרד ולחתום על הסכם גירושין ברבנות, אשר חלק ממנו הוא אותה הפרדה ממונית. בית הדין הרבני דרש שהם יבצעו סידור גט (מסירת שטר הגיטין מהגבר לאישה) מסיבות דתיות. נקבע להם מועד מוגדר להשלמת התהליך, אלא שהגבר קיבל אירוע מוחי באופן פתאומי, נכנס לתרדמת למשך כמה חודשים, עד שבסופו של דבר נפטר.
על פי עורכת הדין שטיפלה במקרה, יהודית מייזלס, החליטה האישה להכריז מאותו רגע שברצונה בשלום בית. לאחר פטירתו של הגבר, התברר כי הוא לא הותיר צוואה. האלמנה הטרייה ביקשה להיות היורשת, בטענה שהיא עדיין מוגדרת כאשתו מכיוון שהם לא השלימו את הליך הגט.
כאן המקרה מתחיל להסתבך. במונחים משפטיים, כל עוד הזוג רשום כנשוי ברשם האוכלוסין, אשתו היא שאמורה לרשת אותו. עורכת הדין מייזלס, שייצגה את משפחת המנוח, חקרה את האישה בבית המשפט במטרה להראות שהאינטרס שלה היה כלכלי גרידא: למשל הגשת תביעה לשלום בית מיד עם כניסת הבעל לתרדמת, או הרצון שלה לשנות דווקא מרגע זה את שם המשפחה שלה לזה של בעלה המנוח.
פסק דין מהפכני
פסק הדין שהתקבל בסופו של דבר היה מהפכני ומרתק באותה מידה. השופטים למעשה ניתחו את המקרה על פי ההפרדה בין התחום הדתי לאזרחי. מכיוון שחוק הירושה הוא ממהותו אזרחי, פירוש ההגדרה "בן זוג" הוא בהתאם לדין האזרחי – כך שהגבר והאישה אינם אמורים להיחשב עוד כזוג מן המניין.
פסק הדין שהתקבל קיים למעשה את רצונו של המנוח ודחה את בקשת האישה לרשת את הונו. לאחר שגם הערעור נדחה, החליטה האישה לפעול בבית הדין האזורי לעבודה במטרה לתבוע קצבת שארים דרך קרן הביטוח של המנוח, ניסיון שנכשל אף הוא. האישה יצאה קירחת מכאן ומכאן, ורבים יטענו שבצדק גמור.
אז מהן ההמלצות?
המקרה התקדימי מראה את ההתנגשויות שעלולות להיות בישראל בין דינים מעולמות שונים, שלא בהכרח ניצבים במקביל זה לזה. רבים ימליצו להעניק לצוואות ולהסכמי הממון חשיבות דומה, גם אם בפועל נראה שאחוז הישראלים שבוחרים בהסכם ממון גבוה משמעותית מאלו הדואגים לצוואה בשלבים מוקדמים יחסית של חייהם.
גישת ה"לי זה לא יקרה" או "יהיה בסדר" נכונה במגוון תחומים, אבל נראה שאין לה מקום בעולם המשפטי ובסוגיות הרות גורל דוגמת אלה שהוזכרו כאן בכתבה. כאשר בוחרים בהסכמים הנעשים על פי חוק, אפשר למעשה לשמור על האינטרסים ולהבטיח שהרצונות של כל אחד מהצדדים יתקיימו גם כאשר לא תהיה לו שליטה על הסיטואציה.