חוק הירושה תשכ"ה-1965 מסדיר את העברת הרכוש, נכסי המקרקעין, המיטלטלין, החובות וזכויות נוספות לאחר מות האדם, המכונות במושג הכללי עיזבון. החוק קובע סדר עדיפות ברור בחלוקת העיזבון המבוסס על מעגלי הקרבה המשפחתית למוריש ועל החובות והנכסים הנכללים בו.
יחד עם זאת, הוא מאפשר גם לפרט המעוניין בכך לערוך מסמך או לצוות בנסיבות מסוימות בעל פה על האופן שברצונו האישי לחלק את העיזבון ועל זהותם של מי שהיה רוצה שיירש אותו. מסמך זה קרוי בשפה המקצועית צוואה.
באילו מקרים צריכים לבצע הפקדת צוואה?
לפעמים הצוואה נערכת זמן רב לפני מות האדם ובמקרים קונקרטיים אחרים סמוך מאוד למותו. החוק אינו מחייב את המצווה לבצע הפקדת צוואה מלבד אם מדובר בצוואת שכיב מרע. סעיף 21 לחוק קובע שמי שעשה צוואה בעדים או בכתב יד יכול להפקיד אותה אצל הרשם לענייני ירושה.
ההפקדה צריכה להיעשות באמצעות מסירה של הצוואה עצמה על ידי המצווה עצמו לרשם לענייני ירושה. כאשר על המצווה להצטייד בצוואתו חתומה ומונחת בתוך מעטפה, תעודת הזהות שלו, אישור תשלום של אגרת ההפקדה. על המעטפה יש לציין את תאריך ההפקדה ושם המפקיד. המעטפה עצמה נשמרת בכספת.
הפקדת צוואת שכיב מרע
הכלל הוא שהצוואה תיערך בכתב. למרות זאת, סעיף 23 לחוק קובע שאדם שחשב שהוא עומד למות בקרוב או שמצבו הבריאותי כל כך מורכב רשאי בנסיבות הראויות לעשות צוואה בעל פה בנוכחות של שני עדים ששומעים את דבריו.
לפי סעיף 23(ב) על העדים לרשום את דברי המצווה בזיכרון דברים יחד עם הנסיבות והתאריך שבהם נעשה ובחתימתם שיופקד אצל הרשם לענייני ירושה. הרישום, החתימה והפקדת צוואה שכזו צריכים להיעשות במהירות האפשרית לאחר שהדברים נאמרו על ידי המצווה.
יתרונות בהפקדת צוואה
הפקדת הצוואה טומנת בחובה יתרונות רבים, גם כשזו נערכה בדרכים האחרות הקבועות בחוק שלא מחייבות את הפקדתה. כך, צוואה שהופקדה בהתאם לחוק עד ליום מותו של המצווה תהווה ראיה לכאורה שהאדם שרשום בה כמצווה עשה את המסמך לכל היותר ביום שבו הופקד.
באופן זה הפקדת הצוואה מהווה חיזוק ראייתי בעניין המועד שבו נעשתה במקרה וקיים סכסוך בין הצדדים הנוגע לעובדה זו. בדומה תקנה 338(א) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 קובעת שלמצווה יש זכות לקבל את הצוואה שלו בחזרה. אומנם גם אם הצוואה הוחזרה לאדם היא לא נחשבת לבטלה אלא אם כן בוטלה בהתאם לאמור בסעיף 36 לחוק הירושה.
יתרון אחר בפעולה זו הוא ההבטחה שהמסמך לא ילך לאיבוד ושהוראותיו אכן יוצאו אל הפועל בהתאם לרצונו של המצווה.
לכל אחת מהדרכים הקבועות בחוק ליצירת צוואה יש את התנאים הצורניים והמהותיים שהיא אמורה לקיים על מנת להוות מסמך בר תוקף הניתן לאכיפה מבחינה חוקית. באופן זה, צוואה שנעשתה בעדים לפי סעיף 20 צריכה להיעשות בנוכחות שני עדים שאף אחד מהם אינו קטין או פסול דין לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ט-1959.
בדומה, צוואה שנערכה בכתב יד לפי סעיף 19 צריכה להיות כתובה כולה לרבות התאריך שלה בכתב ידו של המצווה. כאן המקום לציין כי הפקדת הצוואה היא פעולה טכנית בלבד שלא מבטיחה שהמסמך אכן עומד בתנאים הללו.
בית המשפט או הרשם לענייני הירושה שמקבל את המסמך לא בודק את התוכן של מה שנמסר לו לשמירה והפקדה. במקרים של סכסוך בהם נטען להשפעה בלתי הוגנת לפי סעיף 30 על עורך הצוואה, הרשם כן יבדוק את תוכן המסמך שהופקד על ידו.
לכן לדוגמא, גם אם החוק קובע שההפקדה מהווה ראייה לכאורה, היא לא יכולה להיות במקום הדרישה לכתב יד במקרה של צוואה שנערכה לפי סעיף 19.
ראוי להדגיש כי מי שהפקיד בעבר צוואה לא יכול למסור צוואה נוספת להפקדה לפני שלקח בחזרה את הצוואה שהפקיד.