אחת מזכויות היסוד, העומדות לרשותו של כל אדם במדינת ישראל, היא הזכות לצבור ולעשות שימוש בקניין, וככל שקניין זה הושג כמובן באמצעים כשרים. כנגזרת מזכות זו, כל אדם רשאי גם לבחור את אופן חלוקת רכושו לאחר מותו, וזאת בהתאם לרצונו החופשי, ובמסגרת צוואה המנוסחת באחת מהדרכים המוכרות במסגרת חוק הירושה, תשכ"ה-1965.
לאחר פטירתו של אדם, אשר הותיר מאחוריו צוואה בעלת תוקף משפטי, רשאים אלו הרואים עצמם כזכאים לחלק מהעיזבון לפנות בבקשה להוצאת צו קיום צוואה, וזאת לידי הרשם לענייני ירושה. לאחר הגשת הבקשה, ניתנת ארכה של 14 יום, ממועד פרסום הגשת הבקשה ברשומות, במהלכה רשאי כל בעל עניין להגיש התנגדות להוצאת הצו, ובמקרה כזה, הדיון בתיק מועבר לידי בית המשפט לענייני משפחה, אשר בסמכותו לפסוק בסוגיה.
ת"ע 107591-05 ב. ואח' נ' א. ואח'
התיק דנן עסקינן במנוח, אשר טרם פטירתו קיים זוגיות קרובה ומשק בית משותף יחד עם אשתו, לה נישא בגיל מאוחר, 4 שנים טרם פטירתו כתוצאה ממחלת הסרטן. לבני הזוג לא נולדו ילדים, כאשר בהזדמנויות שונות בעבר, מסר המנוח כי רצונו הוא שאחיותיו, וכן ילדיהן, ייהנו מנתח משמעותי מעיזבונו, וזאת בהתאם לעקרונות דיני הירושה.
עם זאת, מספר חודשים טרם פטירתו, ומספר שעות לאחר שעבר טיפול הקרנה בגין מחלת הסרטן ממנה סבל, הוחתם המנוח על צוואה, וזאת על ידי נוטריון, כאשר מעמד זה תואם על ידי אשתו. במסגרת צוואה זו, ציווה המנוח באופן מפתיע כי כל רכושו יימסר לאחר פטירתו לידיה של אשתו החדשה, ובשעה שאחיותיו וצאצאיהן לא יקבלו מאומה.
בתגובה, האחיות פנו לרשם לענייני ירושה בהתנגדות לצו קיום הצוואה, שכן לטענתן, הצוואה נוסחה תוך הפעלת לחץ בלתי הוגן על המנוח מצד אשתו, אשר במהלך החודשים שקדמו לכן אף בודדה בהדרגה את המנוח משאר בני משפחתו, במטרה ליהנות מפירות עזבונו.
לטענת התובעות, אשתו של המנוח ניצלה את מצבו הרפואי הקלוקל, ואת היותו תחת השפעתו של טיפול בהקרנות, וזאת על מנת להביאו לחתום על הצוואה, מבלי שמצבו הרפואי איפשר לו להביע את רצונו החופשי בסוגיה.
מה קבע בית המשפט?
במסגרת פסיקתו, התייחס בית המשפט בראש ובראשונה להוראות סעיף 30 לחוק הירושה, המגדיר במפורש כי:
"הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה"
בהתאם לאמור לעיל, ולאחר בחינת העובדות שהוצגו בפניו, פסק בית המשפט כי עצם העובדה, שהמנוח הוחתם על צוואתו מייד לאחר שסיים טיפול רפואי קשה ומתיש, מעלה סיבה לחשד כי אכן מצבו הרפואי נוצל לצורך הבאתו לחתום על הצוואה, אשר נוסחה בבסיסה על ידי אשתו.
בית המשפט אף קבע כי במקרה דנן, מחובתו של הנוטריון, אשר חתם על נוסח הצוואה, הייתה לוודא בראש ובראשונה האם מצבו של המנוח מאפשר לו לחתום מרצונו החופשי, ומשלא עשה זאת התרשל במלאכתו.
כמו כן, בית המשפט הכיר בהתנהלותה הפסולה של אשת המנוח, וקבע כי אכן פעלה במהלך תקופה ארוכה על מנת ליצור סייג בין המנוח ובין בני משפחתו, ובמיוחד משעה שגילתה כי המנוח לוקה במחלה חשוכת מרפא, ופעלה באמצעים פסולים על מנת לשכנעו להעביר את עזבונו לידה.
לאור האמור, פסק בית המשפט כי תוקפה המשפטי של הצוואה יבוטל, וכי עזבונו של הנפטר יחולק בהתאם לדיני הירושה. בנוסף, אשתו של המנוח חויבה בתשלום הוצאות משפט לזכותן של אחיותיו של המנוח, התובעות בתיק.