אחד מהדאגות העיקריות, מולן כמעט כל אדם נדרש להתמודד בערוב ימיו, היא הדאגה לעניין האופן בו כלל נכסיו יחולקו לאחר פטירתו.
כאשר במקרים לא מעטים, מאבקים וסכסוכים שונים בנוגע לירושה עלולים לפלג משפחות שלמות, ולהותיר חותם בל ימחה על שלמותה של המשפחה הגרעינית, גם זו שנהנתה מיחסים טובים טרם לכן.
מסיבה זו, ניסוח קפדני של צוואה, בהתאם לדרישות החוק מחד, ותוך הבהרת רצונו האחרון של המוריש מאידך, מהווה במרבים רבים הכרח, על מנת למנוע חוסר בהירות, וכן סכסוכים מיותרים בהמשך.
עם זאת, קיימים מקרים בהם לאחר פטירתו של המוריש, ואף שזה הותיר להלכה מאחוריו צוואה, עולה החשש מצד מאן דהו (במרבית המקרים בן משפחה) כי אין מדובר בצוואתו האותנטית של המוריש, כי אם בזיוף אשר נוסח מטעם גורם שלישי ובעל עניין כלשהו. מטבע הדברים, מקרים אלו מתייחסים ברובם המכריע לצוואות המנוסחות בכתב יד, ומבלי שניתן לאשר באופן חד משמעי את זהותו של מנסח הצוואה. כך נעשה גם במקרה הכתוב מטה.
תיק עזבונות 39122-08-10
המקרה הנדון עוסק באדם מן היישוב, אשר הלך לעולמו בשיבה טובה, והותיר מאחוריו שני ילדים (אחד מנישואיו הראשונים, ואחת נוספת מנישואיו השניים). זמן קצר לאחר מועד הפטירה, פנה בנו של המנוח מנישואיו הראשונים אל הרשם לענייני ירושה, בצירוף מסמך אשר הבן טען כי מהווה צוואתו בכתב יד של המנוח, בבקשה לקבלת צו קיום צוואה.
עם זאת, בעקבות הגשת הבקשה, בתו הנוספת של המנוח, מנישואיו השניים, הגישה התנגדות לצו קיום הצוואה, וזאת בטענה כי המסמך כפי שהציג הבן אינו מהווה מסמך אוטנטי, כי אם זיוף מטעמו. כחיזוק לדבריה, ציינה הבת כי חתימתו של המנוח על גבי הצוואה אינה חתימתו הרגילה של המוריש, ואינה דומה לחתימתו השגרתית.
בעקבות הגשת ההתנגדות, הדיון בתיק עבר לבית המשפט לענייני משפחה, לצורך בירור המחלוקת עד תומה, ועל מנת להבטיח כי רצונו האחרון של המנוח אכן יזכה לביטוי ממשי לאחר פטירתו.
מה קבע בית המשפט?
במסגרת פסיקתו, עמד בית המשפט בראש ובראשונה על עיקרון הבסיס בדיני הירושה בישראל, לפיו כל אדם רשאי לקבוע כיצד יחולק עזבונו לאחר פטירתו, וזאת בהתאם לרצונו החופשי. לצורך כך, כל אדם רשאי לנסח צוואה, בהתאם להוראות החוק, ולרבות צוואה בכתב יד המבטאת את רצונו כאמור, כאשר לבית המשפט יש אף סמכות להתעלם משיבושים מינוריים באופן ניסוח הצוואה, ככל שהשתכנע כי זאת אכן מבטאת את רצונו החופשי והאחרון של המוריש.
מסיבה זו, בית המשפט ביקש לבחון, בכלים שבידיו, את מהימנותה של הצוואה. לצורך כך, מינה בית המשפט גרפולוגית מוסמכת, על מנת לנתח את תוכן הצוואה מחד, ואת כתב ידו של המנוח לאורך השנים מאידך, על מנת לנסות ולקבוע האם מדובר בצוואה אותנטית, כטענת הבן, או בזיוף, כטענת הבת.
בחוות דעתה של הגרפולוגית, כפי שהוגשה לבית המשפט, הצהירה זו כי מהשוואת כתב ידו של המנוח לאורך השנים, מול חתימתו על ה"צוואה", עולה, בסבירות גבוהה, כי הצוואה אינה אותנטית, כי אם מהווה זיוף, ולא נוסחה מטעמו של המוריש עצמו.
בעקבות חוות הדעת, ולאחר חקירה נגדית שהתקיימה בבית המשפט, קיבל השופט באופן מלא את חוות הדעת, ופסק כי כדברי הגרפולוגית, המסמך אינו מהווה צוואתו האחרונה של המוריש, כי אם זיוף.
לאור האמור, בית המשפט קיבל את ההתנגדות, ופסק כנגד הוצאת צו קיום צוואה ביחס למסמך שהוצג מטעם המבקש.