האידיאל החברתי, אשר מרבית בני האדם מבקשים פועלים על פיו, לפחות ברמה ההצהרתית, הוא כי כל אדם חש אהבה כלפי ילדיו, ללא הבדל ושוני ביניהם. עם זאת, פעמים רבות מתברר, בנסיבות שונות ומשונות, כי לא תמיד אידיאל זה משתלב עם המציאות, עד כמה שהדבר קשה לעיכול.
סוגיה זו באה לידי ביטוי באופן מיוחד בכל הנוגע לתחום דיני הירושה. כידוע, עיקרון הבסיס הוא שכל אדם רשאי לעשות עם רכושו כל שברצונו, ולרבות להורישו לכל מוטב שהוא בוחר בכך, כאשר ההנחה במרבית המקרים היא כי המוריש יבחר לחלק את רכושו באופן שווה בין ילדיו לאחר פטירתו. במקרים חריגים עם זאת, לא כך הם פני הדברים, וכך גם במקרה שלהלן.
ת"ע 6570-02-11 ס.פ. נ' מ.ג. ואח'
המקרה דנן עוסק בצוואתו של אדם מבוגר, אשר זמן מה טרם פטירתו, ובעקבות התדרדרות במצבו הרפואי, בחר לנסח את צוואתו לצורך הורשת רכושו בהתאם לרצונו החופשי. במסגרת צוואתו בחר המוריש, נשוי ואב לשישה ילדים, להותיר את רכושו לאשתו ולחמישה מבין ששת ילדיו, בעוד שאת הבת השישית הוא בחר לנשל מירושתו, ולא להותיר לה דבר.
בתגובה, בחרה הבת להגיש התנגדות לצו קיום הצוואה, בטענה כי נישולה מהירושה אינה נובע ישירות מהחלטתו החופשית ומשיקול דעתו של אביה המנוח, כי אם מהשפעה בלתי הוגנת שהופעלה על האב לאורך זמן מטעמו של אחד מאחיה, אשר נשאה פרי בסופו של דבר, והסתייעה גם במצבו הבריאותי הרעוע של האב.
בתגובה, הן אם המשפחה והן כלל האחים, טענו בתוקף כי נישולה של האחות מהירושה הינה החלטה לגיטימית, אשר נבעה מיחסיה המנוכרים עם המוריש, והתקבלה תוך הפעלת שיקול דעת לגיטימי מטעמו.
מה קבע בית המשפט?
במסגרת פסיקתו, ביקש בית המשפט לבחון בראש ובראשונה את תקינותה המשפטית של הצוואה, ואת עמידתה בהוראות חוק הירושה, תשכ"ה-1965, שכן במידה והצוואה אינה עומדת בהוראות, הרי שאינה בעלת תוקף משפטי בכל מקרה. בית המשפט פסק, כי הצוואה נוסחה בהתאם להוראות החוק, ומשכך לא נפל פגם צורני בניסוחה.
בהמשך, בחן בית המשפט את טענות הצדדים לגופם, ובפרט ביחס לטענותיה של הבת בדבר השפעה שאינה הוגנת על המוריש מטעם אחד מבני משפחתה. בהקשר זה, ובהתאם לעדויות הצדדים, בין המשפט מצא כי אכן, ובהתאם לעדויות, שרר נתק ממשי בין האב ובין המתלוננת, וזאת לפרק זמן של כ-3 שנים, כאשר במועד זה, הבת לא עשתה מאמץ ממשי ליצור קשר עם אביה, עד כדי כך שאף לא הייתה מודעת לפטירתו, ולא נכחה בהלווייתו.
בית המשפט בחן עוד את מצבו הרפואי של האב, כפי שהשתקף מעדויות שונות מהתקופה במהלכה ניסח את צוואתו. בהקשר זה, בית המשפט קבע כי אף שהאב סבל ללא ספק מליקויים שונים במצבו הבריאותי, הרי שליקויים אלו לא השפיעו על שיקול דעתו ברמה המצדיקה את שלילת תוקף צוואתו.
בכל הנוגע לטענתה העיקרית של הבת, בית המשפט קבע כי זו לא עמדה בנטל ההוכחה, ולא הוכיחה מעל לכל ספק כי הצוואה נוסחה תחת השפעה בלתי הוגנת מטעם אחד מאחיה על המוריש. לעומת זאת, בית המשפט סמך ידו על עדויות שאר בני המשפחה, לפיהן נישולה של המתלוננת מהירושה נבע אך מהנתק שבניהם, אשר נבע גם מהתנהלותה של הבת עצמה.
לאור האמור, בית המשפט דחה את התנגדות הבת להוצאת צו קיום הצוואה, והכיר בתוקפה המשפטי של זו באופן מלא.