חוק הירושה תשכ"ה-1965 קובע בסעיף 1 שכאשר האדם מת העיזבון שלו יועבר ליורשים שלו. העברת העיזבון יכולה להיעשות לפי הוראות החוק או בהתאם לצוואה, אם הפרט השאיר צוואה חוקית וכשרה.
החוק מתייחס גם לזהות של מי שיכולים להיות היורשים החוקיים של האדם וגם למי שפסולים מלרשת אותו. כאשר העברת העיזבון נעשית לפי חוק הירושה היא מתבססת על מידת הקרבה של היורש למוריש.
סעיף 5 לחוק הירושה
סעיף 5(א)(1) לחוק קובע שמי שניסה בכוונה לגרום למותו של המוריש או מי שהורשע בהריגתו לא יוכלו לרשת אותו. בדומה סעיף 5(א)(2) קובע שגם מי שניסה לתבוע זכויות ירושה לפי צוואה מזויפת או מי שניסה להשמיד או להעלים צוואה של אדם מי שגרם לא יוכל לרשת את אותו פרט.
ע"ז 2320/05 אלמוני נ' פלונית- תביעה של האב של המנוח, כדי שיוכרז שהוא היורש הבלעדי, כאשר לטענתו האם אינה יכולה לרשת משום שהיא גרמה בכוונה למותו של המוריש.
הנתבעת טוענת שהתביעה הוגשה שלא בתום לב ובחוסר ניקיון כפיים משום שהמנוח היה בן ארבעה חודשים בלבד ולכן לא היה לו כל נכסים או זכויות וכי היא לא גרמה בכוונה למותו.
בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב בראשות כבוד השופטת אלה מירז קובעת שבמקרה זה האם לא פסולה מלרשת את הקטין. לפי פסק הדין, המחוקק הותיר לבית המשפט שיקול דעת רחב באשר לפרשנות של סעיף 5 באופן שתהיה תואמת לנסיבות של כל מקרה. כבוד השופטת מסיקה שאם כוונת המחוקק הייתה שכל אדם שהורשע בהריגה פסול מלרשת את המוריש, הסעיף היה מנוסח אחרת.
סיבות אחרות לפסלות מירושה
יורש יכול להיות פסול גם מסיבות אחרות. סעיף 55 לחוק מאפשר ירושה של ידוע בציבור כל עוד בני הזוג חיו יחד במשק בית משותף ולא היו נשואים לאדם אחר בעת הפטירה. אמנם אם מישהו מבין השניים היה נשוי לאחר, הידוע בציבור פסול מלרשת את בן הזוג.
במקרה של האם הנתבעת, המעשה נעשה מתוך דחפים בלתי נשלטים ולכן לא נתגבש היסוד הנפשי שמאפשר לקבוע שהייתה לה כוונה לגרום למות המוריש ולכן תביעת האב נדחית.
כשרות הירושה לפי הצוואה
כשרות לרשת לפי צוואה יכולה להיבחן גם בהיבטים נוספים. כך, סעיף 35 לחוק אוסר על ירושה של אדם שלקח חלק פעיל בעריכת הצוואה של האחר, היה עד לעשייתה או ערך אותה עבורו וכל הוראה כזו תהיה בטלה. בדומה, גם אם הוראה מעין זו נכתבה עבור בן הזוג של אותו עד היא יכולה להיות בטלה.
בדומה, סעיף 30 לחוק קובע שהוראה בצוואה שנעשתה תחת השפעת כפייה, איום, תחבולה, תרמית או השפעה בלתי הוגנת תהיה בטלה. בית המשפט העליון קבע שהמבחנים לקיומה של השפעה זו יהיו בין השאר מצבו הגופני והנפשי של האדם בתקופה שלפני ובזמן עריכת הצוואה, היקף הקשרים של המצווה, קיומם של יחסי תלות ומידת המעורבות של הנהנה בעריכת הצוואה.
בפסק הדיו ע"ז 3738/97 עזבון המנוח בוכניק נ' סופר- המשיבים מתנגדים לבקשה לקיום הצוואה משום שלטענתם המנוח לא היה במצב פיזי ונפשי שמאפשר לו להבחין בטיב המעשה וכי הייתה עליו השפעה בלתי הוגנת.
בית המשפט המחוזי בראשות כבוד השופט חיים פיזם קובע שהחובה להראות שמתקיימת השפעה בלתי הוגנת מוטלת על המבקשים להוכיח את קיומה. במקרה זה קיימת חוות דעת של פסיכיאטר מומחה לפיה למרות המצב הגופני והמנטלי של המצווה בזמן עשיית הצוואה לא נפגמו אצלו היכולות הנדרשות להכנת הצוואה.
השופט מתייחס לכך שאומנם המבקש של צו הקיום טיפל במנוח אך הוא לא היה מעורב בהכנתה באופן שיש בה משום השפעה שתוביל לפסלות היכולת שלו לרשת את הנפטר.