מטבע הדברים, ובמקרים בהם אדם לא השאיר מאחוריו ירושה, רכושו עתיד להיות מחולק בהתאם להוראות הקבועות בחוק הירושה, התשכ"ה – 1965.
החוק עצמו מכיר כמובן במעמדו העליון של בן זוגו של הנפטר בכל הקשור לזכות הירושה, כאשר במקרים בהם בני הזוג קיימו קשר נישואין, הרי שהדברים ברורים, ובמרביתם המוחלט של המקרים בן הזוג אינו נדרש להוכיח את "זכאותו" לירושת בן זוגו.
לעומת זאת, במקרים בהם בני הזוג אמנם חיו ביחד לאורך זמן, ואף קיימו מה שמכונה "משק בית משותף", אך לא נכנסו בברית הנישואין, הרי שבעת פטירתו של בן הזוג, נדרש בן הזוג השני פעמים רבות להוכיח את זכותו לרשת את רכוש הנפטר. יש לזכור בהקשר זה, כי החוק מכיר בזכותו של בן הזוג לירושה במקרים כגון אלו, וזאת בכפוף לעמידה בתנאים מסוימים, כפי שיובהר להלן.
ומה קובע החוק ביחס לידועים בציבור?
חוק הירושה, במסגרת סעיף 55, קובע כי במידה ושני בני הזוג קיימו חיי משפחה משותפים, ניהלו משק בית משותף, ואיש מהם לא היה נשוי לבן הזוג השני, הרי שהיחס אליהם מבחינת דיני הירושה הוא כאל בני זוג נשואים לכל דבר. יש להדגיש כמובן כי דרישות אלו הינן מצטברות, כלומר החוק דורש במפורש עמידה מצטברת בשלושת התנאים המצוינים לעיל.
כפי שניתן לראות בפסקה שלעיל, החוק מותיר עמימות מסוימת בשאלה מתי ובאיזה שלב ניתן להכיר בבני זוג שאינם נשואים כ"ידועים בציבור", בכל הנוגע לדיני הירושה. עם זאת, לאורך השנים, ובמסגרת שורה של פסיקות פרטניות, בתי המשפט בישראל קבעו במידה מסוימת "רף תחתון", אשר דורש לפחות 3 שנות חיים משותפים של בני הזוג, וכן הבעת נכונות מתמשכת מצד הנפטר להמשיך ולחיות לצד בן הזוג גם בהמשך חייו.
למרות זאת, ובניגוד לתפיסה הרווחת, אין חובה להוכיח כי הציבור ראה את השניים כנשואים, ומבחינה משפטית אין הדבר מעלה או מוריד.
על מי מוטל נטל ההוכחה?
בדומה לעיקרון הבסיס בפסיקה הישראלית – גם כאן נטל ההוכחה מוטל על המבקש, דהיינו בן זוגו של הנפטר. משמעות הדבר היא, כי במידה וברצונו להוכיח את זכאותו לרשת את בן זוגו שהלך לעולמו, הרי שעליו להוכיח ראשית את עמידתו בתנאים החוקיים שנקבעו לעיל.
כך, ובמסגרת פנייתו לקבלת צו ירושה, על המבקש להוכיח מעל לכל ספק סביר כי הוא עומד בכלל התנאים המצטברים שנקבעו במסגרת סעיף 55 לחוק הירושה, ורק לאחר מכן יכיר בו הדין הישראלי כ"ידוע בציבור", הזכאי לרשת את בן זוגו שנפטר.
חשוב לציין בהקשר זה כי מטבע הדברים, ומאחר ומדובר בסוגיה סבוכה למדי, הרי שבתי המשפט נוטים במקרים חריגים שלא להיצמד להוראות החוק ולתקדימים שנקבעו, אלא לבחון כל מקרה לגופו, וזאת בהתאם למאפיינים השונים והייחודיים של כל מקרה.
מסיבה זו, וחרף קיומם של מספר "עקרונות מפתח" בסוגיה, החוק לא קובע נהלים ברורים המגדירים במפורש מהם התנאים הספציפיים בהם נדרש בן זוגו של הנפטר לעמוד לצורך הוכחת זכאותו לירושה, והדבר נתון לשיקול דעתו של בית המשפט.