אחת השאלות הנפוצות במסגרת דיני הירושה, אשר עולה שוב ושוב בפורומים משפטיים שונים, היא מהו הגורם המוסמך לקיים דיון בעניינו של תושב חוץ, או מי שמקום מגוריו האחרון היה בחו"ל, ואשר לאחר פטירתו הותיר חלק מעזבונו בשטח מדינת ישראל.
כמו כן, נשאלת השאלה על פי איזה דין יבוצע חלוקת עזבונו של נפטר – האם על פי הדין הישראלי, או על פי הדין הקיים במקום מגוריו האחרון של הנפטר?
מה אומר החוק?
חוק הירושה תשכ"ה-1965, בבואו להסדיר את אופן חלוקת רכושו של אדם לאחר פטירתו, קובע במסגרת סעיף 136 לחוק, כי המערכת המשפטית בישראל מוסמכת לדון בסוגיית חלוקת רכושו של הנפטר, וזאת בהתקיים לפחות אחד משני תנאים:
א. מקום מושבו של הנפטר בעת מותו היה בישראל.
ב. הנפטר הותיר אחריו נכסים בישראל.
מסיבה זו, ובמידה והוכח כי הנפטר התגורר בישראל בעת פטירתו, או לחילופין הותיר אחריו רכוש בישראל, הרי שהסמכות החוקית לדיון בחלוקת רכושו היא בית המשפט בישראל.
על סמך איזה דין מתבצעת חלוקת רכושו של תושב חוץ?
בעוד שסמכות ההכרעה במקרים שלהלן נתונה בידיו של בית המשפט בישראל, נשאלת השאלה האם חלוקת רכושו של הנפטר תבוצע בפועל בהתאם לעקרונותיו של הדין הישראלי, המתבטא בחוק הירושה, או על פי הדין הקיים במקום מגוריו האחרון של הנפטר, ובמידה ומקום מושבו האחרון היה מחוץ לישראל.
בהקשר זה, סעיף 137 לחוק הירושה קובע, כי ירושתו של הנפטר תחולק בהתאם לדין אשר התקיים באזור מושבו בשעת מותו. משמעות הדבר היא, שגם במקרים בהם המוריש הותיר אחריו נכסים בשטח ישראל, הרי שעל פניו, ככל שמקום מושבו האחרון של המוריש לא היה בישראל, הרי שחלוקת רכושו תבוצע בהתאם לעקרונות הדין הזר שהתקיים באזור מושבו האחרון, ולא על פי הדין הישראלי.
ומה במקרה וחלוקת עזבונו של הנפטר מבוצעת על פי דין זר?
מטבע הדברים, בתי המשפט בישראל אינם תמיד בקיאים בעקרונותיהם של דינים זרים בכל הנוגע לסוגיית דיני הירושה, ומשכך אינם יכולים תמיד לפסוק כיצד יחולק רכושו של הנפטר בהתאם לעקרונות אותו הדין.
מסיבה זו, על מנת שקרוביו של הנפטר, בין אם בישראל ובין אם בחו"ל, יוכלו לקבל לידיהם את עזבונו האחרון, הם נדרשים להמציא לידי בית המשפט חוות דעת משפטית, העוסקת באופן חלוקת רכושו של הנפטר בהתאם לעקרונות הדין הזר.
חוות דעת זו, אשר מכונה "חוות דעת מומחה", נדרשת בהתאם לכללים המקובלים במשפט הבינלאומי, וזאת במטרה להבטיח כי רצונו האחרון של הנפטר, וכן זכויותיהם של יורשיו החוקיים, לא יקופחו בשל השוני בדיני הירושה בין מדינה למדינה.
בהקשר זה, בית המשפט בישראל קבע כי אותו ה"מומחה" נדרש להיות בעל מקצוע, כגון עורך דין או משפטן, אשר עוסק באופן יומיומי בתחום לגביו נדרשת חוות הדעת, מה שמבטיח כי חוות דעתו תהיה מעודכנת ורלוונטית לסוגיה.
לאחר גיבוש חוות הדעת המשפטית מטעם המומחה הזר, אשר מנוסחת לכל אורכה כתקציר משפטי לכל דבר, יש להגיש את חוות הדעת לעיונו של בית המשפט, וזאת בצירוף מסמכים רלוונטיים, המוכיחים את בקיאותו של המומחה בדין הזר באופן כללי, ובסוגיה שעל הפרק באופן ספציפי.
במרבית המקרים, ככל שבקיאותו של המומחה הוכחה לשביעות רצונו של בית המשפט, ובמידה ולא הוגשו לבית המשפט חוות דעת סותרות, הרי שבית המשפט צפוי להוציא את הצו המשפטי הנדרש, דהיינו צו קיום ירושה או צו קיום צוואה, בהתאם למקרה.