חוק הירושה תשכ"ה-1965 מסדיר את האופן שבו כלל הרכוש, החובות והזכויות המוחשיות והבלתי מוחשיות של הפרט מועברים לאחר מותו. כך, כל עוד הפרט לא השאיר אחריו צוואה עזבונו יועבר בהתאם להוראת החוק ליורשים לפי הקרבה המשפחתית אליו ולפי סדר חלוקת העיזבון שבדין.
הצוואה היא מסמך המבטא את רצונו הפרטי של האדם והאוטונומיה שניתנת לו המאפשרת לו את החופש לצוות למי הוא מעוניין להעביר את העיזבון ואת דרך חלוקתו. החוק מאפשר ליצור צוואה בארבע דרכים לרבות צוואה בעדים, צוואה בפני רשות, צוואה בכתב יד וצוואה בעל פה.
לאור העובדה שהצוואה היא אחד המסמכים האישיים ביותר שהאדם יכתוב במהלך חייו, לא קיים נוסח אחיד שלה. יחד עם זאת, החוק עדיין כולל דרישות צורניות ומהותיות על מנת שהיא תהא ברת תוקף וניתנת לאכיפה.
נוסח לשון הצוואה
צוואה צריכה להיות מנוסחת בלשון ברורה ומדויקת. בצוואת שכיב מרע שהיא צוואה בעל פה שהאדם יכול לבצעה כאשר הוא עומד או חושב שהוא עומד למות, נוסח המילים שהוא אומר חייב להיות ברור על מנת שיהיה ניתן לרשום אותו בזיכרון דברים ולבצע את הצוואה.
יש לזכור, שככל שהצוואה כתובה ברור יותר כך קטן הסיכוי לפרשנויות לא נכונות ולהתערבות יתר ברצונו של המצווה. בדומה, אם האדם כתב בעבר צוואה יש לכתוב שהצוואה הנוכחית מבטלת כל הוראות אחרות הקבועות בצוואה קודמת. הסיבה לכך היא שסעיף 36ב קובע שאומנם שצוואה חדשה מבטלת כאלו שנעשו לפניה אבל זאת כל עוד והיא לא מוסיפה על ההוראות שכתובות בצוואות קודמות.
לפי סעיף 33 הוראה בצוואה שלא ניתן להבין ממנה מה האדם ציווה או מי המצווה או שמשמעות ההוראה לא מובנת יש לבטלה. סעיף 32 לחוק קובע שאם יש טעות בנוסח צוואה שהיא טעות סופר או טעות בתאריך, מספר חשבון, תיאור האדם או הנכס ועדיין אפשר להבין מה היא באמת הכוונה של האדם שכתב את הצוואה, בית המשפט או הרשם לענייני ירושה שאליהם הועברה הצוואה יתקנו את הטעות בנוסח בהתאם לסעיף 67א לחוק. כך חשוב מאד לרשום את שמות היורשים ותעודות הזהות שלהם.
בדומה דרישה אחרת בשביל נוסח צוואה שקבועה בסעיף 34 לחוק היא שהוראה שאינה מוסרית, אינה חוקית או שלא עומדת בדרישות תקנת הציבור תהיה בטלה.
השפעה של אחרים על נוסח הצוואה
עיקרון חשוב אחר בניסוח צוואה הוא שזו תהיה מנוסחת מרצונו החופשי של המצווה. כך סעיף 30 לחוק קובע שהוראות בצוואה שנוסחו מתוך כפייה, איום, תרמית, תחבולה או השפעה בלתי הוגנת תהיה בטלה.
לכן, על מנת לצמצם את האפשרות שיהיה ניתן לטעון שהאדם לא היה כשיר לערוך את הצוואה בזמן שנעשתה חשוב שיצהיר כי זו נעשתה בצלילות הדעת וללא כל השפעה חיצונית של אדם אחר. כאן גם המקום להבחין בין מצב שבו הוראת בטלות מעצמן ולכן אין כל חובה לקיים אותן לבין כזה שבו יש צורך בצו של בית המשפט שיכריז שהן מבוטלות.
בית המשפט קבע בפסק הדין דנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש, תק-על 98 (2) 1831 מספר מבחנים לקיומה של השפעה בלתי הוגנת על מנסח הצוואה. אלו יכולים להיות מצבו הנפשי והגופני בעת עריכתה, מידת התלות שבין המצווה לבין האדם שנטען שהיה לו השפעה עליו בזמן ניסוח הצוואה, מידת המעורבות של אותו אדם בניסוח שלה והיקף הקשרים האחרים שהיה למצווה בזמן שנטען לקיומה של השפעה זו.
ככל שבית המשפט חושב שהאדם היה עצמאי יותר וכשיר מבחינה שכלית וגופנית הוא פחות יקבל את הטענה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת בזמן הניסוח של הצוואה. בדרך כלל במעט מאד מקרים אפשר להוכיח שהתקיימה השפעה בלתי הוגנת באופן מובהק מצד האדם הנטען על המצווה.