חוק הירושה תשכ"ה-1965 והתקנות לפיו אינם כוללים הגדרה למונח עזבון. יחד עם זאת, מושג זה מתייחס בדרך כלל לזכויות, נכסי המיטלטלין והמקרקעין, החובות ורכוש נוסף של הפרט שעובר ליורשיו עם מותו.
חלוקת עזבון יכולה להיעשות באחת משתי דרכים או לפי צוואה או בהתאם להוראות החוק במידה שהנפטר לא השאיר אחריו צוואה או שהיא אינה כשרה או תקפה.
צוואה יכולה בנסיבות מסוימות להיעשות בעל פה אך בדרך כלל היא מסמך כתוב המכיל הוראות באשר לאופן חלוקת העזבון בין הזוכים הכתובים בה לאחר מות האדם. החוק אומנם קובע כללים מסוימים לעריכתה אך משאיר מרחב גדול לשיקול הדעת של הפרט משום שמדובר במסמך אישי המבטא את רצונו שלו שכן לפי הדעה הנרחבת אם לא היה רוצה לא היה עורך אותו.
הכשרות לרשת בחלוקת העזבון
חלוקת העזבון תיעשה רק לאחר מתן צו קיום הצוואה או צו הירושה. מטרת צווים אלו היא להצהיר באופן חוקי על זהות היורשים והיקף העיזבון שנשאר.
קיים הבדל בין חלוקת עזבון לפי צוואה או לפי ירושה. בצוואה, החוק מותיר לפרט להחליט על אופן החלוקה לפי ראות עיניו כל עוד היא נעשית באופן חוקי ומוכח כי היא אכן על דעת רצונו החופשי של המצווה.
כך, בפסק הדין ע"א 724/87 כלפה נ' גולד, פ"ד מח (1) 22. המנוחה התנתה את ירושת אחת הבנות שלה בזה שלא תדבר עם אחת מאחיותיה. במקרה זה כבוד שופט בית המשפט העליון לשעבר יעקב מלץ קבע שההוראה אינה מוסרית אך עדיין השאיר את הצוואה על כנה.
עדיין, החוק לא משאיר למצווה חופש פעולה מוחלט וקובע בסעיף 5(א) שמי שהורשע בכוונה לגרום למותו של המצווה או שגרם בכוונה למותו או שניסה לסכל, להשמיד או לזייף את צוואתו יהיה פסול מלרשת אותו. בדומה, סעיף 34 לחוק קובע שהוראה גם בהקשר לחלוקת העזבון שתהיה בלתי מוסרית, בלתי חוקית או נוגדת את תקנת הציבור תהא פסולה.
סדר העדיפות בחלוקת העיזבון
בירושה לפי דין, עיקרון החלוקה המנחה את המחוקק הישראלי הוא שיטת ראשי האב שבה הירושה נעשית בהתאם לסדר הקרבה המשפחתית למנוח. כך יקדמו לרשת אותו בן הזוג וילדיו ולאחר מכן הוריו והוריהם. בדומה, גם מי שנולד 300 ימים לאחר מות המוריש יהיה כשר לרשת אותו ואין משמעות אם הוריו היו נשואים או לא בזמן פטירת האדם.
בשני המקרים סעיף 104 לחוק מסדיר את סדר העדיפות של חובות וחלוקת העזבון. כך, ראשית יסולקו החובות הנוגעים להוצאות הקבורה והלוויה של האדם ואלו של צו הירושה או קיום הצוואה.
כאן המקום לציין שהחובות של המוריש לא עוברים מהעולם עם מותו. לכן לאחר ניכויים אלו יסולקו החובות שהיו לו לנושים לפני שהלך לעולמו. אם המוריש היה נשוי ולזוג היה הסכם ממון לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג-1973, האישה יכולה לבחור בין הסכום שמגיע לה בכתובתה ובין זה שלפי ההסכם. שאר העזבון יחולק בין היורשים או הזוכים לאחר שסולקו כל אלו.
בן הזוג של המוריש נוטל לפי סעיף 11 את המכונית ושאר נכסי המיטלטלין של המשק המשותף בהתאם למקובל והנסיבות. אם היה למוריש דירת מגורים ובני הזוג היו נשואים שלוש שנים לפחות וגרו יחד בדירה, בן הזוג יקבל את מלוא הזכויות בדירה.
אם היו למוריש ילדים, הם ובן הזוג יחלקו בעזבון חצי-חצי. אם לא היו לנפטר ילדים, בן הזוג והוריו של המוריש יחלקו בעיזבון ובמקרים מסוימים גם הוריהם. הילדים, ההורים והוריהם יחלקו את זכויותיהם ביניהם חצי-חצי. אם לנפטר אין קרובים שיכולים לרשת אותו, עזבונו יועבר למדינה. החוק קובע שהמדינה תשתמש בנכסים אלו לקידום מטרות הקשורות במדע, בריאות, סעד, תרבות, חינוך ועוד.
ראו גם:
מריבות על עיזבון