חוק הירושה, תשכ"ה-1965, המסדיר את סוגיית דיני הירושה במדינת ישראל, מכיר בזכותו של כל אדם, למעט במקרים חריגים ביותר, להוריש את רכושו למוטבים לבחירתו, וזאת בהתאם לרצונו החופשי. על מנת להבטיח כי כל אדם יוכל לקבוע את הסדרי ירושתו, החוק מכיר בקיומן של מספר דרכים שונות לעריכת צוואה, וזאת במסגרת סעיף 18 לחוק.
בנוסף, ובמסגרת תיקון מס' 12 לחוק, שהתקבל בשנת 2005, החוק מכיר גם באפשרותם של בני זוג לבצע מה שמכונה "צוואה משותפת", במסגרתן צוואתו של כל אחד מבני הזוג מסתמכת על צוואתו של בן הזוג השני. צוואה מסוג זה יכולה להיעשות במסגרת מסמך אחד, בו מתנוססת חתימתם של שני בני הזוג, או בשני מסמכים נפרדים, המסתמכים ישירות האחד על השני.
השאלה העולה בהקשר זה, אליה החוק לא מתייחס במפורש, היא מהי ההגדרה של "בני זוג", אשר רשאים לנסח צוואה משותפת בעלת תוקף משפטי. סוגיה זו נידונה על ידי בית המשפט לענייני משפחה, במסגרת ההליך שלהלן.
ת"ע (ת"א) 101750/06 ות"ע 101760/06 – עיזבון המנוחה וקסמן סימה נ' ברוכיס סלה
המקרה דנן, עסקינן בזוג אחיות, אשר התגוררו לאורך שנים ארוכות יחדיו, באותו בית מגורים, וניהלו למעשה משק בית משותף לכל דבר ועניין, למעט יחסי אישות כמובן. לאורך חייהן, האחיות אף ניהלו את משאביהן הכלכליים במשותף, ובאמצעות חלוקה אישית שניהלו ביניהן.
אין פלא עם זאת, כי בבואן לשקול את האופן בו יחולק רכושן לאחר פטירתן, האחיות בחרו בהורשה באמצעות צוואה, וזאת בדרך של צוואה הדדית, ובאמצעות מסמך יחיד אשר הגדיר את אופן חלוקת הרכוש המשותף.
בהמשך, ולאחר פטירתה של אחת מהאחיות, פנתה האחות השנייה לבית המשפט, בבקשה כי זה יורה להכיר בתקפותה של הצוואה המשפטית, שנוסחה בין השתיים, ומשכך יכיר בזכויותיה של האחות שנותרה בחיים בירושתה של האחות המנוחה, כל זאת בהתאם לנוסח התיקון לחוק הירושה.
מה פסק בית המשפט?
בפסיקתו, אשר ניתנה בתאריך 13 לספטמבר 2006, בחן בית המשפט את נוסח חוק הירושה, ובפרט את סעיף 8א' לחוק, המסתמך על תיקון מס' 12, ומגדיר מהי "צוואה משותפת", ומהם התנאים הנדרשים לצורך תקפותה המשפטית.
הסעיף מגדיר במפורש, כי:
"בני זוג רשאים לערוך צוואות מתוך הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר; צוואות כאמור יכולות להיעשות בין אם הזוכה על פי כל אחת מהצוואות הוא בן הזוג ובין אם הוא גורם שלישי, בין בשני מסמכים שנערכו באותה עת ובין במסמך אחד (בסעיף זה – צוואות הדדיות)."
בהקשר זה, בית המשפט נדרש גם לשאלה מהי הגדרתו של המונח "בני זוג", כפי שמופיע בחוק, והאם מונח זה מתייחס אך לבני זוג אשר באו יחדיו בברית הנישואין. בהתאם לפסיקת בית המשפט דנן, ההגדרה המשפטית האם שני אנשים אכן מהווים בני זוג אינה נגזרת ישירות מהשאלה האם נכרת ביניהם חוזה נישואין, אלא בהתאם למאפייניהם של השניים, ולאופן בו קשרו את חייהם האחד בגורל השני.
במקרה דנן, בית המשפט מצא כי עסקינן באחיות אשר, חרף שלא נישאו כמובן, התגוררו יחדיו לאורך שנים ארוכות, ואף ניהלו משק בית משותף באופן מלא. בנסיבות העניין, ומאחר ובית המשפט לא הטיל ספק בכך שאכן רצונן האחרון של שתי האחיות התגלם בצוואתן המשותפת, בחר בית המשפט להכיר בתקפותה המשפטית של הצוואה, וכך בעקיפין בהגדרתו הרחבה של המונח "בני זוג" בפסיקה הישראלית, לפחות בכל הנוגע לדיני ירושה.