צוואה אחרונה

עיקרון הבסיס במסגרת דיני הירושה במדינת ישראל, הוא כי רצונו האחרון של אדם, אשר בא לידי ביטוי בצוואתו, מהווה הבסיס לחלוקת רכושו לאחר פטירתו, וזאת כל עוד הצוואה עומדת בכללים אשר נקבעו בחוק, במסגרת חוק הירושה תשכ"ה-1965.

באופן עקרוני, בשעה שהוכח כי הנפטר הותיר מאחוריו צוואה המנוסחת בהתאם לעקרונות החוק, ומשכך בעלת תוקף משפטי, הרי שבתי המשפט בישראל מכירים במעמדה העליון באמצעות הנפקת צו קיום צוואה, אשר הופך את הצוואה לפסק דין משפטי לכל דבר.

עם זאת, קיימים מקרים בהם המוריש לא הותיר צוואה אחת בלבד, כי אם שתיים או יותר, וזאת במהלך תקופות שונות בחייו. מטבע הדברים, צוואות אשר נוסחו בזמנים שונים נוטות לכלול תוכן שונה, מה שעלול ליצור בלבול בשאלה מהו רצונו האמתי של המוריש, וכיצד יש לחלק את עזבונו לאחר פטירתו.

מה אומר החוק?

חוק הירושה תשכ"ה-1965, בבואו להסדיר את סוגיית הצוואות במדינת ישראל, קובע במפורש, כי בשעה שהנפטר הותיר מאחוריו למעלה מצוואה אחת, כלומר שתיים ומעלה, הרי שהצוואה המאוחרת מבניהן – היא הקובעת, ועל פיה תבוצע חלוקת עזבונו של הנפטר. חשוב להדגיש בהקשר זה, כי מדובר בעיקרון מוחלט, דהיינו, כל הצוואות אשר אינן מוגדרות כצוואתו האחרונה של הנפטר, בטלות מבחינה משפטית.

מסיבה זו, במסגרת דיונים המתקיימים בבתי משפט בשאלות הנוגעות למעמדה המשפטי של צוואה מסוימת, בית המשפט שם דגש נכבד על השאלה האם הצוואה שנידונה היא אכן צוואתו האחרונה של הנפטר, או שמא קיימת צוואה אשר נחתמה בתאריך מאוחר יותר.

ככל שהאפשרות השנייה היא הנכונה, הרי שתוקפה המשפטי של הצוואה הקודמת לה מבוטל באופן מידי, ומשכך אינה יכולה להשפיע בשום צורה על חלוקת עזבונו של הנפטר.

האם יש מקרים חריגים?

חרף העובדה שהחוק בישראל מבהיר כי רק לצוואתו האחרונה של הנפטר יש תוקף משפטי, הרי שבפועל, בבואם לדון בסוגיות ספציפיות, לבתי המשפט בישראל יש חופש פעולה ניכר, כאשר במקרים חריגים יש באפשרות בית המשפט אף לפסול את תוקפה המשפטי של הצוואה המאוחרת ולהכיר בצוואה שנוסחה במועד מוקדם יותר כבעלת תוקף משפטי.

הסיבה השכיחה ביותר, אשר צפויה להוביל את בית המשפט להחלטה זו, היא אי עמידתה של הצוואה המאוחרת בכללים לניסוח צוואה, כפי שנקבעו בחוק. הדבר מתייחס בין היתר לצוואה אשר לא נחתמה על ידי המוריש כראוי, צוואה בעדים אשר חתימת העדים לא מתנוססת עליה, וכן פגמים צורניים שונים, אשר מידת חומרתם אינה מאפשרת להכיר בצוואה כבעלת תוקף משפטי.

סיבה נוספת, אשר עלולה להוביל את בית המשפט שלא להכיר בתוקפה המשפטי של הצוואה המאוחרת ולהעדיף על פניה צוואה מוקדמת יותר, היא הופעתם של סעיפים שאינם סבירים בצוואה המאוחרת, כאשר סעיפים אלו יכולים לכלול הוראות שאינן עומדות במבחן ההיגיון, או שביצוען גורר עבירה על חוקיה של מדינת ישראל.

ולבסוף, גם במקרים בהם הצוואה עצמה נוסחה כדין, ותוכנה עומד בכללי ההיגיון, הרי שיש מקרים חריגים בהם בית המשפט יעדיף להכיר בצוואה אשר נוסחה במועד מוקדם יותר. הדבר עשוי להתרחש בשעה שהוצגו בפני בית המשפט טענות מבוססות, לפיהן הצוואה האחרונה אינה מבטאת את רצונו האמתי והצלול של המוריש, כאשר רצונו זה בא לידי ביטוי דווקא בצוואה קודמת שנוסחה על ידו.

בסופו של דבר, ערעור על תוקפה המשפטי של צוואתו האחרונה של המוריש דורשת הצגת ראיות משכנעות ביותר, ומשכך, חשוב להקפיד ולהתייעץ עם עורך דין מקצועי טרם הפנייה לערכאות משפטיות.

ראו גם:
פסק דין – הגדרת המונח "בני זוג" בצוואה הדדית משותפת